פרשת וישלח: בין נשייה לזיכרון

בקרב שבין שרו של עשו ליעקב, נפגע יעקב ברגלו וצלע עד הגיעו לפנואל. לפי הפרשנים, היה זה ניסיון לפגיעה בעוצמות הרוחניות והכלכליות שנושא בתוכו ישראל. בסופו של המאבק מתברר כי רגל יעקב נפגעה בגיד הנשה ועל כן נאסרה אכילת גיד הנשה על ישראל.

מדוע דווקא גיד הנשה, ומדוע נאסר על עם ישראל לאכול דווקא אותו?

"נשה"- זוהי שכחה בארמית. איזו שכחה היתה כאן?

אפשרות אחת שמעלה הנצי"ב בהסתמכו על דברי הגמרא (חולין צ"א) שמביא רש"י לפסוק כ"ה בפרקנו: "'וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ": שכח פכים קטנים וחזר עליהם". יעקב הסתכן כשנשאר לבדו, בגלל התעקשותו להציל את אותם חפצים מעוטי ערך. התעסקות בחומר ולא

ברוח הובילה לנתק, שהתבטא בפגיעה ברגל, שהיא שורש האדם.

הפירוש שאני רוצה להציע, הוא סכנת הפגיעה בחובת הזיכרון, כחלק מייעודו של עם ישראל. כפי שהוכיחה ההיסטוריה, מעלה גדולה זו תהיה גם החולשה הגדולה ביותר של העם. עם ישראל אמור להוות את עמוד השדרה של העולם בתחומי החיים השונים. מצוות הקשורות לזיכרון מתפקדות על תקן מצפן אמוני, חברתי ופרטי:

מצוות השבת היא מצווה אמונית: "זכר למעשה בראשית"- האמונה בחידוש העולם ובבורא עולם, וגם מצווה חברתית: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".

מצוות הצדקה והעבדות גם הן זיכרון חברתי ופרטי. - "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כ"ב, כ). כך בנוגע ליחס ללוי ולגר, לעני ולמך, ליתום ולאלמנה, לעבד ולאמה, ובכלל לחיי צדק וצדקה. לא לחינם פרשיית עבד עברי בפרשת משפטים פותחת את ברית סיני, ופרשיית עבד עברי של פרשת בהר חותמת אותה.

מצוות זכירת עמלק היא מצווה לאומית, ועליה אומר יוסף חיים ירושלמי "...אבות המשמעות שבהיסטוריה היו היהודים. רק בישראל, ולא בשום עם מלבדו, נתפס הציווי לזכור כמצווה דתית לעם כולו".

עם ישראל חי מאז היווצרו על הרצף שבין זיכרון לשכחה. הזיכרון הוא המטען שמכוונן את ההתנהגות כלפי ההווה והעתיד. מהתבוננות בעבר ומבחינת ההיסטוריה של עם ישראל- מראשית היותו לעם, השעבוד, הגאולה וירושת הארץ, בכל פעם שמועלת שאלה אמונית על ידי העם, מצווה התורה: תתבונן אל העבר ותגיע למסקנה הנכונה. אך מול הזיכרון ישנה החולשה, אותה נשייה, שהפכה עם גיד הנשה לחלק מהותי בהתנהלות העם: השכחה הכואבת, הנשכנית וכפוית הטובה, המלווה את עם ישראל מאז ההליכה במדבר ועד היום, שבשלה סופג עם ישראל פעם אחר פעם מכות כואבות ותוכחות מעם הנביאים "הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה." (הושע ב' ט"ו).

עם ישראל צווה לא לאכול את גיד הנשה מתוך עקרון, שמה שאתה אוכל הוא מה שאתה. אל תבלעו את השכחה ושלא תהפוך להיות חלק מכם. יש לנו את הכח להתגבר עליה ולזכור.

שנזכה בייחוד בימים אלו, לזכור מאין בנו ולאן פנינו מועדות.

ssofhaderech@gmail.com