פרשת וישלח: לאן נעלמה דינה?
"ויקם בלילה ההוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו"
כשמתסכלים על הפסוק הזה שמתאר את המעבר הלילי במעבר יבוק נדמה שמישהו חסר. ליתר דיוק - מישהי. מדוע לא נספרת כאן דינה? בודאי היא היתה, הלא בהמשך הפרשה היא כבר מופיעה (כאשר מסופר סיפור האונס המזעזע שלה).
StartFragment
חז"ל מתעסקים בסוגיה הזו במדרש:
"ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו" וכו'. ודינה היכן היא? נתנה בתיבה ונעל בפניה. אמר הרשע הזה עינו רמה היא שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני. ר"ה בשם ר' אבא הכהן ברדלא אמר: אמר לו הקב"ה: "למס מרעהו חסד" – מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך דאלו איתנסיבת לגברא לא זינתה (=מנעת חסדך מאחיך שאילו נישאה לגבר לא הייתה נאנסת) לא ביקשת להשיאה למהול הרי היא נשאת לערל לא בקשת להשיאה דרך היתר הרי נשאת דרך איסור הה"ד (=הדא הוא דכתיב): ותצא דינה בת לאה" (בראשית רבה, ע"ו, ט)
כלומר, חז"ל טוענים שיעקב נעל את דינה בתיבה מחשש שעישו יראה אותה וירצה אותה לעצמו. וכבר נתקלנו בתופעות כאלו אצל אברהם ויצחק, כאשר שיקרו מתוך חשש שיקרת ליבם תילקח בידי הגוי השליט המקומי. ונראה שהמעשה של יעקב נובע מסיבות דומות (אמנם אין כאן חשש לשלומו האישי)
אולם במדרש זה חז"ל מגנים את יעקב על כך וטוענים שבזה שיעקב הסתיר את דינה הוא מנע חסד מעשו כי לו היתה דינה נישאת לעשו - היא היתה מחזירה אותו בתשובה.
בחלק מן הגרסאות מופיע שאיוב חי בתקופת יעקב ונשא את דינה, והיא גיירה אותו.
נשאלת השאלה מדוע הגינוי? למה העונש שדינה תינשא לערל ובדרך איסור (אונס) כאשר הפעולה שפעל יעקב היתה מתוך חששה לשלומה הרוחני. והרי כבר נאמר "כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה לפני ארי"? (פסחים מ"ט)
הסבא מקלם אומר על זה: "אם כי בודאי נכון שהיה יעקב־אבינו מחוייב ומצווה על פי הדין לסגרה בתיבה, אף־על־פי־כן היתה שם טענה על יעקב־אבינו בדקות התנועה, שסגירת הדלת היתה בחוזק מעט יותר מדי. והיתה הטענה בדקות התנועה שרק הבורא יתברך יוכל להרגיש בדקות זו, ועל זה כבר נענש."
כלומר "נתנה בתיבה ונעל בפניה" - היה צריך להיות לו קשה לסגור אותה בתיבה. היה צריך להיות איזה "קרעכצן" כזה בלב. ותנועת הסגירה היתה ככ דקה שרק הקב"ה הרגיש בזה. ולכן העניש אותו.
ומוסיף על זה בספרו "משכיל לדוד" הרב דוד פוברסקי ואומר
שגם כאשר בנאדם עושה את מה שהוא מחוייב לעשות, גם אז עליו להיזהר "שלא לצאת מתוך עצמו" ו"שלא תתפעם רוחו ולא יהלום בלבבו". כלומר אם עליו לעשות משהו או לומר משהו שפוגע במישהו אחר, יעשה את זה בזהירות רבה, יגיד רק מה שחייב ולא יאמר מה שלא מוטל עליו לומר. כי גם פה, לכאורה היה "מעשה ראוי" שיעקב עשה, ובכל זאת, היתה כאן טענה על זה שזה לא נעשה במספיק התחשבות.
ואני מאחלת לכולנו בימים אלו של סערות והתלהמויות שנדע תמיד לשים אזננו כאפרכסת ולקנות לנו לב מבין. לזכור תמיד שמישהו עלול להיפגע מהדברים שלנו או מהמעשים שלנו ולהיות מדוייקים.
EndFragment