פרשת תולדות: כתב הגנה ליצחק
יצחק אבינו הוא כביכול ה"אב" הכי פחות אטרקטיבי מבין האבות. הוא אינו מקבל ציווי גרנדיוזי של "לך לך", אינו מגלה דת חדשה, אינו זוכה להתגלות של מלאכים עולים ויורדים ולא קוראים עם על שמו. נדמה כי מסכת חייו רצופה בחוויות "שקרו לו" ולא שעשה בעצמו.
עוקדים אותו, בוחרים אישה בשבילו, ובני משפחתו מרמים אותו בסוף ימיו. דמותו הפסיבית, המובלת ומעט תמימה, רק ממשיכה בדרך שהתווה אביו. רצונו העיקש לתת ברכה לעשו בעת זקנתו היא פעולה חריגה מאופיו הפסיבי. נראה כי מעשה זה מעיד על היעדר שיקול דעת וממחיש את הנתק של יצחק מסביבתו. נראה כי הוא למעשה אינו מודע אפילו למתרחש בין כותלי ביתו.
"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות ויקרא את עשו ..." (כז:א). מלבד תשישות החומר ועיוורון פיזי, חז"ל רואים את כהות עיניו של יצחק כעניין רוחני, עיוורון תודעתי שמונע ממנו מלראות שעשו אינו ממשיך דרכו. עולה השאלה: האם יצחק, אחד משלושת האבות ודמות מופת במסורת ישראל, אכן היה כה מנותק מהמציאות עד שלא היה מודע למעשי בניו ואישיותם? האם הוא באמת ראה את עשו כממשיך דרכו ודרך אברהם?
אבקש להציע הסבר מעט שונה להתנהגותו של יצחק: יצחק בהחלט היה מודע למתרחש בביתו. דווקא משום כך ביקש לברך את עשו בנו, מתוך דאגה אמיתית לבנו. עם זאת, אין לו כוונה לתת לעשו את ברכת אברהם.
פרשנות זו נתמכת באכזבת יצחק ורבקה על נישואי עשו: "...ותהיין מרת רוח". יצחק היה מודע למעשיו הבעייתיים של בנו, שאף עוררו בו צער. יותר מכך, הכתוב מגלה שיצחק עומד על הנקודה המהותית ביותר באופיו של עשיו: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו". ניתן לומר כי יצחק מצטייר דווקא כדמות מודעת. עם זאת, שאלת הענקת הברכה לעשו נותרה בעינה.
בכדי לענות על שאלה זו, יש לברר את החדשנות שברעיון של ברכת הבנים לפני מות האב. אברהם כלל לא בירך את יצחק לפני מותו, לא בברכה אישית ולא בברכת הזרע והארץ. אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו בירך את יצחק לאחר מות אביו: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו..." (כה:יא). "ברכת אברהם" מועברת באופן ישיר על ידי הקב"ה בהתגלות אישית ליורש החדש. ניתן ללמוד מכך, שכוונתו של יצחק בברכו את עשו לא הייתה להעביר לו את ברכת ההמשכיות של אברהם אלא להעביר לו ברכה מסוג אחר.
כוונתו של יצחק בברכו את עשיו ניכרת מתוכנה. "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. יַעַבְדּוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ":.(כז:כח) ברכה זו עוסקת בהיבטים חומריים-טכניים, כמשאבים ומעמד, אך ניכר בבירור שהיא אינה עוסקת בברכת הזרע או הארץ. יצחק מסיים את הברכה בהשארת פתח לאחרים לברך את עשו: "ומברכך ברוך". יצחק מודע לכך שהאל לא יברך את עשו באופן ישיר, ולכן תולה את ברכת עשו בסובבים אותו. אין זאת ה-הבטחה שניתנה לאברהם, אלא פשוט ברכה שאב דואג נותן לבנו האהוב. בהתאם לכך יצחק אינו מתכוון לברך את יעקב, כי הוא מניח שיתברך בברכת אברהם באופן ישיר על ידי ה'.
ברכת יצחק לעשו נובעת מרצונו הפרטי. יצחק אומר לעשו "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות". (כז:ד) זאת לעומת דברי רבקה "ויברככה לפני ה' לפני מותי" (כ"ד:ז). רבקה טועה לחשוב כי יצחק מברך ברצון ה', אך בדבריו יצחק מדגיש שרצונו לברך את עשו נובע מנפשו ומרצונו החופשי. יצחק מנסה לגשר בין בנו עשו לה', או לכל הפחות לגשר בין ה' לעשו. כלומר אולי עשו לא ירגיש קרוב לה' אך ה' עדיין ישרה עליו ברכה.
הרעיון של יצחק כדמות "המגשר" אינה חדשה. בפרק כ"ה כתוב: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ." זו היא דוגמא נוספת לתיווך של יצחק בין הקב"ה לאדם אחר.
יצחק מהווה גשר בין האבות. הוא מגשר בין תקופת "הרעיון" של אברהם לתקופת "העם" שמתחיל יעקב. מה שלכאורה נתפס כפאסיביות הוא בעצם המשכיות. היכולת להמשיך ולהתמיד בדרך, היא לעיתים אתגר קשה יותר.